תורה ברשת
אסוציאטיביות ומעברים בפרשת קדושים
הרב שי נווה
השיעור הועבר ע"י הרב שי נווה
שיעורים נוספים של המרצה ניתן למצוא כאן

בפרשת קדושים מצוות רבות (51!), ופעמים שההקשרים והמעברים מובנים ולעיתים הם נראים רופפים ותלושים. אך אולי דווקא מבין התפרים אפשר להציץ פנימה.

נראה מספר דוגמאות.

[1]

אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֹבֹת וְאֶל הַיִּדְּעֹנִים אַל תְּבַקְשׁוּ לְטָמְאָה בָהֶם אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם:

מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי יְקֹוָק: (ויקרא יט לא-לב)

כולנו רוצים לדעת את העתיד, לו רק הייתה לנו 'מכונת זמן', או 'מנהרת זמן'. אז היו הולכים אל האובות והידעונים, והיום אל ההורוסקופ השבועי ואל העתידנים, כי זה נורא מתסכל לא לדעת מה ילד יום. אך התורה אוסרות עלינו לפנות אליהם. ומעניין מאד הפסוק הבא מיד אחרי איסור זה- 'מפני שיבה תקום והדרת פני זקן' (ושימו לב לצלילים החוזרים 'אל תפנו', 'מפני', 'פני'). בשני הפסוקים הסמוכים הללו מפנה אותנו ללמוד את העבר, לכבד את ההיסטוריה והניסיון ולא להשחית זמננו בניחושים על העתיד. במקום ללכת אל האובות והידעונים, כבדו את השיבה והדרו את הזקן.

[2]

לֹא תִּגְנֹבוּ וְלֹא תְכַחֲשׁוּ וְלֹא תְשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ: וְלֹא תִשָּׁבְעוּ בִשְׁמִי לַשָּׁקֶר וְחִלַּלְתָּ אֶת שֵׁם אֱלֹהֶיךָ אֲנִי יְקֹוָק: (יט יא-יב)

הפסוקים מתארים הידרדרות- הגנב נאלץ להכחיש ולשקר, וכשהדברים מגיעים לבית הדין, הוא נשבע לשקר ומחלל את שם השם. אך לא רק תיאור של הסתבכות והידרדרות יש פה, אלא גם 'עירובי תחומין'- מה שהתחיל כפגם של 'בן אדם לחברו' מתפתח במהירות ללקות דתית-רוחנית. התחומים של 'בין אדם לחברו' ו'בין אדם למקום' אינם מנותקים האחד מהשני, אלא מקיימים יחסי גומלין והשפעות הדדיות. ואולי זה בעצם שלילי- שהאדם מגיס את א-להים על מנת לפתור את עצמו מאחריות וכו'.

[בהקשר זה כדאי לציין שיש מחלוקת מרתקת בין הרמב"ם לרמב"ן האם להישבע בשם השם לקיים 'דבר מן הדברים' זוהי מצווה או שאדרבה, טוב להמנע מכך. עי' בספר המצוות לרמב"ם עשין ז' והשגות הרמב"ן שם].

[3]

לֹא־תַעֲשֹׁק אֶת־רֵעֲךָ וְלֹא תִגְזֹל לֹא־תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד־בֹּקֶר:

לֹא־תְקַלֵּל חֵרֵשׁ וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי ה':

(ויקרא יט יג-יד)

כאן הפסוקים מתחילים מהחמור אל הקל, פותחים באיסור לעשוק ולגזול. ואם יאמר האדם לעצמו- וכי גזלן אני?! וכי עלתה על ליבי לעשוק או לגזול?! ממשיכה מיד התורה ומרחיבה את האחריות לנקיות מגזל- 'לא תלין פעולת שכיר', גם זה גזל. ועם זה רבים מאתנו מרגישים נוח לגמרי. שוטף פלוס שישים…

ובדומה לזה משווה הפסוק בין 'מקלל חרש' לבין 'מכשיל עיור'. ברור לכולנו מדוע אסור להניח מכשול לפני העיור, הרי הוא לבטח ייכשל וייפול! אך מדוע לא לקלל את החרש? הרי איננו שומע? אבל בעצם, נחשוב רגע, מדוע שאדם ירשה לעצמו להכשיל את העיור דווקא? מפני שהעיור לא יודע מי הכשיל אותו, נעדרת כאן הבושה והמבוכה מפני המוכשל. החולשה וחוסר האונים של העיור עלולים להביא אותי לידי אכזריות כזו, משום שהטבע האנושי הוא כזה שלא תמיד המוסר הגבוה מניע אותנו אלא מבוכות ונראות חברתית.

כדי ליצור חברה עם נורמות מוסריות צריך שהאדם מצד עצמו ירחיק עצמו ויימנע מהרע. וכך כותב רבנו בחיי על פסוק זה:

הזכיר הכתוב חרש כדי ללמוד ק"ו: אם החרש שלא ישמע כשהוא מקלל אותו הזהירה עליו תורה, אין צ"ל מי שישמע והתקצף ונתבייש, וכל זה שיהיה האדם גדור בדבורו ושלא ירגיל את נפשו בתכונה רעה, ואין האיסור מצד חברו השומע אלא מצד עצמו, ואם הוא גדור בזה אצל החרש כל שכן אצל השומע

המשותף לשני הפסוקים הללו- על גזל השכיר וקללת החרש, הוא השאיפה לכונן חברה בעלת נורמות מוסריות יציבות, ועד כמה שאפשר, בלתי תלויות במבוכה האנושית וכדומה, אלא בתכונות העצמיות של בני ובנות החברה הזו.

שבת שלום

שי

שיעורים נוספים ניתן למצוא בקטגוריות הבאות: פרשת שבוע
תאריך העלאה:כ״ז בניסן ה׳תשע״ו
05/05/16
צרו איתנו קשר גם באמצעות הוואטצאפ