תורה ברשת
Torah of the Baal Shem – Vayikra: 4 Rabbis and a prayer
הרב יהושע וויסברג
השיעור הועבר ע"י הרב יהושע וויסברג
שיעורים נוספים של המרצה ניתן למצוא כאן

 

First Rabbi

A month into my first year in Yeshiva I asked my Rabbi for help. I confessed to him that I felt unable to pray. As much as I loved Torah study, I disliked tefilla. I struggled to recite words I didn’t mean (and I didn’t mean them). Being a good Yeshiva boy, I tried forcing kavana I couldn’t back up and felt exhausted. Actually I felt terrible, resentful and guilty. And I had no idea what I was supposed to do next.

My Rabbi didn’t seem troubled. He stroked his beard and said, “according to the Ramban, tefilla is merely a Rabbinic commandment, so I wouldn’t worry about it all that much. For some people tefilla is important, for others learning is important. Prayer doesn’t have to be that important to you. You’re fine as you are.”

I later learned that his answer was a loose adaption of a Talmudic debate between two Rabbis about whether it was legitimate to take time out from learning to pray at length. One argued that prayer (focused on needs of this world) was beneath Torah (focused on the eternal) and should be limited. The other argued that the obligations were distinct and neither could override the other. My own reasons for preferring Torah study were neither ideological nor theological, but the point was still taken.

The Rabbi’s answer calmed me. He hadn’t addressed the possibility that I might aspire to pray, but his affirmation was enough for me at the time.

Second Rabbi

At the end of my year in Yeshiva I started feeling troubled again. This time I went to a different Rabbi. I explained that I felt that at the heart of my struggles with tefilla was that I didn’t know if I believed in G-d. Judaism I loved, Torah I enjoyed, and I had a sort of “faith” in both. But having grown up secular, G-d still just seemed like a foreign concept. My lack of faith made prayer feel absurd.

He didn’t look troubled either, and told me of a conversation between Rav Kook and a group of secular Zionist Pioneers.

We like you, Rabbi” they said, “but we don’t believe in G-d.

To which the Rabbi answered, “I don’t believe in the god you don’t believe in either”.

My own Rabbi translated the story, “You believe in a lot more than you think you do. You just don’t associate what you believe in with G-d.”

Later I learned just how profoundly that story, apocryphal or not, was rooted in Rav Kook’s thought.

But what Jewish secular nationalists want they do not themselves know: the spirit of Israel is so closely linked with the spirit of God that a Jewish nationalist, no matter how secularist his intention might be, is, despite himself, imbued with that divine spirit even against his own will…, the house of Israel, as a whole, cannot sever the tie that binds him to the source of life. All of its most cherished possessions–its land, language, history, and customs–are vessels of the spirit of the Lord. (Lights for Rebirth, Hertzberg, p. 419)

I found the teaching intriguing, and reassuring, and have returned to it often in the years since. In addition to recognizing value in my faith in Judaism, it encouraged a faith in myself as a religious Jew. Even when I experienced my own faith as superficial, I could trust that something was unfolding beneath the surface. In the words of Song of Songs, I may be asleep, but my heart is awake. Faith, he was telling me, begins with a faith in oneself, even faith in faith itself. Just have the patience to let it unfold.

Third Rabbi

Several years later I had no more patience left. I had met too many people with what I perceived to be an authentic and profound world of faith and prayer. I desperately wanted to taste that world for myself. So I approached a third Rabbi, and he gave me some concrete advice.

He suggested that I begin by learning the prayers (and to learn about prayer), not with the goal of knowledge and cleverness, but with an eye to finding moments within the traditional text that already, naturally, meant something to me. The potential for a relationship with G-d lies dormant, or at least unrecognized within you, he reassured. Look for ways to awaken it within the texts of the tradition.

Don’t worry about how much you find, he emphasized, look for something genuine. Prayer isn’t about quantity, it is about honesty and it is about aspiration. Sincerity and consistency both matter. Be patient, but get to work.

My third Rabbi, it turns out, was loosely quoting the Tur.

R Yaakov ben HaRosh devotes the opening unit of his halachic masterpiece to attitude. With what attitude should one awake in the morning, how does one approach a relationship to G-d, and how should one pray the first prayers of the day.

He writes,

whether one prays a lot or a little, the main thing is that one directs ones heart. A small amount of prayer with kavana (intent) is greater than much prayer without.

אחד המרב' ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו בתחנוניו, כי טוב מעט בכוונה מהרבות בהם שלא בכוונה

The Besht

A Gemara in Menachot observes that in this week’s parsha, the Torah uses the same language, “a pleasing scent”, to describe both the minimal sacrifice of a dove, and the greater sacrifice of cattle. Ultimately both sacrifices amount to the same thing –smoke. The Gemara concludes that “however great the sacrifice, what matters is the intent in one’s heart.” It isn’t the quantity but the quality of the prayer that counts.

The Besht (sources 1-3), however, adds interprets the Gemara with a twist. According to the Besht, “whether one prays more or less, the main thing is that one’s heart is directed to heaven” does not mean that quantity is not important. If one is capable of prayer with great kavana, one should pray more. Rather it means that both “a lot” and “a little” can, at different times, be excellent tools for learning how to “direct ones heart”. So long as it is used right, quantity can be an essential tool for quality.

Prayer, he continues, requires “mochin”: awareness, consciousness, or what I sometimes think of as “presence”. But there is no single trick to developing awareness. Sometimes, when we have a deep sense of G-d’s presence, a long preparation can put us in an unusually profound sense of relationship with G-d, and sometimes every act of preparation simply exhausts the limited resources we have (source 3). Sometimes focusing on a small section can be the best way to awaken kavana. Sometimes we should pray for hours.

According to the Besht, it doesn’t matter in itself whether you pray a lot or a little. What matters is that the decision of whether you pray a lot or a little is aimed at deepening kavana.

The Besht’s teaching requires both honesty (about ones limits) and aspiration (to deepen ones kavana). Without either the system falls apart. The combination requires respect for process and caution about “forcing” religious experience. For many of us the experience of prayer moves in unpredictable, contradictory directions. We struggle, we take steps backward, and we experience both doubts and fierce bursts of growth. With honesty about the struggle, and aspiration to grow, prayer becomes a dynamic act, and a profoundly personal responsibility.

  1. בעל שם טוב, פרשת ויקרא אות ז

איתא בגמרא (מנחות ק"י א) נאמר בעוף ריח ניחוח ונאמר בבהמה ריח ניחוח לומר לך אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוון את לבו לשמים, הובא ברש"י בפסוק ולא יבדיל, שמעתי ממורי קושית הט"ז (אורח חיים סימן א' ס"ק ג') אחד המרבה ואחד הממעיט וכו' למה שוין במכוון וכו',

וביאר כי צריך ללמוד ולהתפלל עם מוחין, מה שאין כן וכו',

ואם כן אם ממעיט כדי שיהיו לו מוחין לכוון היטב, שוה למי שיש לו מוחין טובים שיוכל להרבות,

וזהו שאמרו בלבד שיכוון וכו', ודברי פי חכם חן: (תולדות יעקב יוסף פרשת חוקת דף קנ"ו ע"א)

2. בעל שם טוב בראשית פרשת נח אות לה

שמעתי ממורי ז"ל כי

  • יש שצריך להתחזק תחילה קודם התפילה, כדי שיהיו לו מוחין להתפלל בלי מחשבה זרה על כל פנים, או בדביקות, והוא על ידי מזמורים או תורה שיתעסק תחילה ומתוך כך הוא עומד להתפלל מתוך דברי תורה, שיש לו מוחין,

  • ויש שאם ירבה במזמורים או תורה קודם התפילה לא יהיו לו מוחין לתפילה,

וזהו שאמרו (מנחות ק"י א) אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון לבו לשם שמים שיהיו לו מוחין בתפילה לכך הם שוים, וסרה קושית הט"ז (אורח חיים סימן א' ס"ק ג'), ודברי פי חכם חן: (תולדות יעקב יוסף תזריע דף צ"ב ע"א)

3. בעל שם טוב ויקרא פרשת תזריע אות ב

ב. שמעתי ממורי ז"ל כי יש שצריך להתחזק תחילה קודם התפילה וכו', וסרה קושית הט"ז ודברי פי חכם חן,

ואז כשהאדם עצמו עושה תחבולה להתעורר בתפילה, נקרא זכר, מוחין דדכורא, מה שאין כן יש שלפעמים מעוררין אותו מלמעלה, שמעצמו נתעורר בבכיה וכיוצא זהו נקרא אשה, מוחין דנוקבא, ואז חס ושלום ותפילתו תהיה לחטאה (תהלים ק"ט, ז'), והתקנה לזה שיתחרד האדם בזכרו שלא התעורר מעצמו רק שהוצרך לעוררו תחילה מלמעלה, ויבכה על בכיה ראשונה שבאה מעצמו, ואז נתהפך מיין נוקבין למיין דכורין ונעשה זכר, ודברי פי חכם חן: (תולדות יעקב יוסף פרשת תזריע דף צ"ב ע"א)

4. ט"ז אורח חיים סימן א

In this source the Taz makes a similar point to the Besht, based on the Tur quoted above.

(ג) (פמ"ג) טוב מעט כו'. – ז"ל רבינו אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו בתחנוניו כי טוב מעט בכוונ' מהרבות בהם שלא בכוונ'.

וקשה ממ"נ אי מיירי תחל' במרב' בכוונ' למה ישוה עם הממעיט ואי בלא כוונה למה אמר אח"כ כי טוב יותר כו' ומתחל' השוה אותם

ובגמ' סוף מנחות אמרי' א' המרבה וא' הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים

ונראה ע"פ דמצינו בפ"ק דשבת דף י' רבא חזיה לרב המנונא דקא מאריך בצלותי' אמר מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה והוא סבר זמן תורה לחוד כו' ועד"ז שפיר אמרו א' המרבה בתפל' כרב המנונא דס"ל זמן תורה לחוד כו' ואחד הממעיט בתפל' כרבא שכוונתו לעסוק בתורה

 וע"כ מסיים שפיר ובלבד שיכוין לבו לשמים כלומר באותו ענין שממעט בתפל' הוא לש"ש

ועפ"ז אמר רבינו כי לפעמים הוא ריבוי התפל' סיבה לשלא יוכל לכוון וא"כ טוב לקצר ולכוון ע"כ אמר אחד המרב' ואחד הממעיט מטעם שיהי' לו כוונ' וע"כ סיים ובלבד כו' פי' שהמיעוט שהוא ממעט הוא לסיב' שיכוין לבו לשמים כי טוב יותר למעט בכוונ' ממי שמרבה בלא כוונה וזהו סיבה שממעט שיהי' לו כוונה כנ"ל נכון:

שיעורים נוספים ניתן למצוא בקטגוריות הבאות: ויקרא
תאריך העלאה:ז׳ באדר ב׳ ה׳תשע״ו
17/03/16
צרו איתנו קשר גם באמצעות הוואטצאפ