תורה ברשת
וורט לפרשת ויקהל
הרב שי נווה
השיעור הועבר ע"י הרב שי נווה
שיעורים נוספים של המרצה ניתן למצוא כאן

פרשתנו מתחילה במצוות השבת (פרק לה):

 א וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה, אֶתכָּלעֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵלוַיֹּאמֶר אֲלֵהֶםאֵלֶּה, הַדְּבָרִים, אֲשֶׁרצִוָּה השם, לַעֲשֹׂת אֹתָםב שֵׁשֶׁת יָמִים, תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן, לַהשם; כָּלהָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה, יוּמָתג לֹאתְבַעֲרוּ אֵשׁ, בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם, בְּיוֹם, הַשַּׁבָּת

פרשה זו קצרה מאד, אין בה הנמקה למצוות השבת ולאיסור המלאכה, אלא רק מצווה ועונש. הקצרנות הזו בולטת עוד יותר אם נשווה את הציווי על השבת כאן, לאחר הלוחות השניים ולפני בניית המשכן, לציווי על השבת שכתוב לאחר הצוייו על המשכן ולפני הלוחות הראשונים, בפרשת כי-תשא (שמות לא):

 יב וַיֹּאמֶר השם, אֶלמֹשֶׁה לֵּאמֹריג וְאַתָּה דַּבֵּר אֶלבְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר, אַךְ אֶתשַׁבְּתֹתַי, תִּשְׁמֹרוּכִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם, לְדֹרֹתֵיכֶםלָדַעַת, כִּי אֲנִי השם מְקַדִּשְׁכֶםיד וּשְׁמַרְתֶּם, אֶתהַשַּׁבָּת, כִּי קֹדֶשׁ הִוא, לָכֶם; מְחַלְלֶיהָ, מוֹת יוּמָתכִּי כָּלהָעֹשֶׂה בָהּ מְלָאכָה, וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמֶּיהָטו שֵׁשֶׁת יָמִים, יֵעָשֶׂה מְלָאכָה, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן קֹדֶשׁ, לַהשם; כָּלהָעֹשֶׂה מְלָאכָה בְּיוֹם הַשַּׁבָּת, מוֹת יוּמָתטז וְשָׁמְרוּ בְנֵייִשְׂרָאֵל, אֶתהַשַּׁבָּת, לַעֲשׂוֹת אֶתהַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם, בְּרִית עוֹלָםיז בֵּינִי, וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵלאוֹת הִוא, לְעֹלָםכִּישֵׁשֶׁת יָמִים, עָשָׂה השם אֶתהַשָּׁמַיִם וְאֶתהָאָרֶץ, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ

כאן התורה מאריכה ומנמקת (מבנה הפרשייה הזו הוא מעניין, הפתיחה והחתימה מדברים על 'מהות' השבת- היא אות, היא קדושה, היא זכר לבריאת העולם וכד', ובאמצע הפרשייה, בתוך המעטפת המנמקת ומסבירה, יש את הציווי על האיסור מלאכה ואת העונש).

אפשר לצרף את הפער הזה, בין השבת שלפני חטא העגל לבין השבת שאחרי חטא העגל, לדברים שכתבתי בפרשות הקודמות. (עסקנו במהפכה שחולל חטא העגל בסוג המפגש ובסדרי המפגש של המאמין בא-להיו. כדאי לעיין במאמרים הקודמים על מנת לקבל הבנה שלמה). לפני החטא השבת היא בראש ובראשונה ברית ואות, מפגש ויום בעל משמעות, זמן קדוש, שביטוי מעשי שלו הוא האיסור מלאכה והעונש. אך לאחר חטא העגל, אשר הפך סיבה למסובב ואמצעי למטרה, איסור המלאכה והענישה מתעבה ומקבל חשיבות רבה ביותר. מה שבתחילה היה רק תוצר לוואי של השבת הופך להיות המגדיר והמהות, והמהות (ברית, אות, בריאת העולם) נעלמת ומושתקת.

בדיוק כשם שהמשכן הראשון היה תוצר לוואי וביטוי חיצוני למפגש יציב עם הקודש, והמשכן השני הפך להיות מהות לעצמה, אמצעי שבלעדיו לא מתאפשר המפגש עם השם. כך גם השבת של 'עולם-המשכן-הראשון' הייתה שבת שמתנועעת מבפנים החוצה, מהזיכרון והברית אל העשייה, בשונה מהשבת של 'עולם-המשכן-השני' שהיא שבת שמתבטאת באוסף של חוקים שרק לעיתים, אם בכלל, מתהווים לכדי זיכרון, תנועה מבחוץ פנימה.

ואפשר שהמקרה של השבת לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא, על מנת לומר לנו משהו על המהפכה שהתרחשה ביהדות בכלל. באשר דרך חיינו היהודיים, הדתיים, מאז חטא העגל היא דרך של 'מבחוץ-פנימה', של עשייה אשר בדרך כלל איננה יונקת מרבדים של משמעות וזיכרון, אלא דרך של 'סגנון חיים' ועשייה שמבטאת געגוע.

החיפוש אחר משמעות, שרבים מאתנו מחפשים בחיינו הדתיים, קשור לאמת הגדולה הזו שהעולם האוטופי שקדם לחטא העגל חושף בפנינו. התסכול שאנו חווים בקיום מצוות ללא התעוררות פנימית, קיום שנובע בעיקר ממחויבות ומצפייה להתעוררות שעתידה להגיע, תסכול זה הינו תוצאה של זיכרון עמוק מאד בתוכנו שיודע שיכול להיות אחרת.

וכפי שכתבנו במאמרים קודמים, חטא העגל גם לימד אותנו משהו על הטבע האנושי ועל חוסר יכולתנו לבנות על הרוח, ועל ההזדקקות שלנו לפרקטיקה (עיין בוורטים לפרשות יתרו ואילך). וכך אנו מתנועעים בין האוטופי/הנשגב לבין הפרקטי/האנושי.

להלן מובאים דבריו של 'המשך-חכמה' על הפרשה, דבריו נפלאים ומתחברים חיבור הדוק למהלך שתיארנו במאמרים האחרונים. כדאי להשקיע ולקרוא.

 

שבת שלום

שי

משך חכמה על שמות פרק לה פסוק ב

ויתכן, דבעבודה הותרה שבת משום דבמשכן הלא שורה הכבוד והשכינה מצויה שם, והשבת עדות לבאי עולם שהשי"ת ברא העולם וחידשו מהאפס המוחלט והעבודה מורה על השגחת הש"י בפרטיות ומקיימו בכל עת ורגע ברצונו יתברך, וכל העולם הוא מתהווה ומתחדש בכל עת ורגע מרצונו יתברך, כאמור לעושה אורים גדולים (תהלים קלו) אשר מזה למדו בתפלה המחדש בכל יום תמיד מעשי בראשית, ושם מעון הש"י וכמו שאמר שלמה (מלכים א' ח, יג) בנה בניתי בית זבול לך, לכן אף מכשירים (ע' ה' תמידין ומוספים פ"ז) כמו קליית העומר וחבטתו, ואפיית שתי הלחם [למ"ד דנפסל בלינה ותנור מקדש] דוחין שבת (מנחות צה:), אבל בנין המשכן והמקדש לא דחי שבת (שבועות טו:), דכ"ז דלא נבנה המקדש אין השכינה שורה בישראל, ובאמצעיות משכן ומקדש השכינה שורה בישראל, וכ"ז שאין שכינה שרויה הלא לא נדחה שבת, אבל קודם שעשו בני ישראל העגל הלא היה תנאי בכ"מ אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך (ס"פ יתרו), והשכינה היתה שורה בישראל שלא באמצעיות המשכן, רק הוא הי' מקום מיוחד לעבודה ולהשראת השכינה, אבל לא באופן שעל ידו יזכו לראות בכבוד השי"ת, כי בני ישראל בעצמם הם היו המעון להשי"ת והיכל ה' המה (ע' ירמיה ז, ד), אז היה בנין המשכן כאחד מפרטי צורך העבודה אחרי בנין המשכן אחר העגל, שכיון שהשראת השכינה וכבוד השי"ת חופף על בנ"י קודם בנין המשכן א"כ תו עבודה וכל צרכיה אף בנין המשכן דחי שבת, לכן נאמר משכן קודם לשבת, אבל אחר שחטאו בעגל הלא לא היו ראוים לכבוד השי"ת רק באמצעיות המשכן, א"כ לא נדחית שבת בבנין המשכן, לכן נאמר שבת קודם, וכמו שפירש"י הקדים להם צווי שבת למשכן לאמר שאינו דוחה שבת. אמנם רש"י בתשא יליף מאך את שבתותי תשמרו דאין בנין בהמ"ק דוחה שבת יעו"ש אולם בסוף יומא (דף פה:) יליף מאך את שבתותי תשמרו למעט פקוח נפש דדוחה שבת יעו"ש.

 

 

שיעורים נוספים ניתן למצוא בקטגוריות הבאות: ויקהל
תאריך העלאה:כ״ג באדר א׳ ה׳תשע״ו
03/03/16
צרו איתנו קשר גם באמצעות הוואטצאפ