תורה ברשת
Torah of the Baal Shem – Vayakhel: Yearning for what one has
הרב יהושע וויסברג
השיעור הועבר ע"י הרב יהושע וויסברג
שיעורים נוספים של המרצה ניתן למצוא כאן

 

Kabalat Shabbat and the nefesh yeteira

An hour before Shabbat two weeks ago on Nishmat’s tiyul shnati, a group of students spread out in the desert and each alone recited Tehillim 107. They set aside that time to read slowly, to remember when during the week they felt “תועה במדבר”, to לצעוק, and to anticipate the transition into Shabbat. Several students told me afterward that that hour of honesty and awareness was the most powerful experience of their week.

In this week’s teaching, the Besht discusses the next stage in the preparation for Shabbat: receiving the neshama yeteira.

The Gemara, Masechet Beitsa (source #2 below) introduces the idea of the neshama yeteira:

Rabbi Shimon ben Lakish says that before Shabbat G-d gives an extra neshama (neshama yeteira) to a man, and after Shabbat he takes it back, as it says וינפש” (veyinafash); which is to say, once one has rested, “vey, the soul (nefesh) is lost.”

On erev Shabbat we receive an extra soul, and on motsei Shabbat we lose it. There are two stages in the process, but Resh Lakish emphasizes davka the experience of loss; “vey, the soul is lost”.

On this Gemara the Besht asks (source #1),

How strange it is that we should recite the verse וינפש (vey, the nefesh is lost), as we enter the Shabbat. Why dwell on the pain of losing Shabbat as we receive it?

His answer:

We remind ourselves of the loss of the extra soul in order to increase our love and appreciation of it on Shabbat. Remembering that it will pass, we cling to it more tightly while we can.

The Besht is teaching not only that one can yearn for something one already has, but that one should. Think of a person you love, and the next time you see them remember that the encounter will pass and that this specific opportunity to be with them will never return. The awareness of its transience brings the encounter to life.

Rebbe Nachman takes his great grandfather’s teaching a step further: longing isn’t just what enables us to appreciate the neshama, it is what creates it (source #3).

The nefesh comes into being primarily through the yearning and longing a Jew feels for G-d, each person according to his level; the yearning and longing to go beyond his limits. As it is written, “my soul (nefesh) yearns, even faints…”. The yearning and desire themselves are what create the nefesh.

And that is what the Rabbis meant when they taught that וינפש means “vey, the soul is lost”. They mean that at the beginning of the Shabbat when we are to receive the extra nefesh, we remember that we will lose it. When we feel that loss we begin to yearn for it. And that yearning itself is what creates the extra nefesh of Shabbat

For Rebbe Nachman, longing isn’t what cultivates our appreciation of the soul, it is what cultivates the soul itself. Yearning is the inner being of soul, desire is our vital sign, and longing to grow beyond whom we are and closer to G-d is what gives us life in the fullest sense. In the context of Shabbat, yearning for Shabbat becomes the “field” on which the rest of Shabbat is experienced. The greater the longing we awaken erev Shabbat, the greater the nefesh, and the greater the experience of Shabbat.

Earlier this year the Besht suggested that נעשה ונשמע means to do and to pay attention to what we do. Pay attention to the mitzvah, he taught, pay attention to everything you do. Allow the moment (the mitzvah, the tefila) to unfold. “Listening” in this sense is what keeps us in the present, and enables us to fully experience the moment we are living. Direct your eye inward and you will find a thousand regions in your mind yet undiscovered (Thoreau)”.

In this week’s piece, the approach is different. The way to fully experience a moment is not to let go of the past and the future, but davka to seize them, and let them show us just how unique and vulnerable this moment is. It is Shabbat’s liminality that awakens us to how much we desire to live it fully, to enter into the moment with everything we have.

According to the Shlah Hakadosh, the precise moment in which we receive the nefesh of leil Shabbat is when we recite בואי כלה at the end of לך דודי. The Yesod Vashoresh Havodah writes that at that moment one should have conscious intent to draw the nefesh towards ourselves. Now we know how we do that –remember how much we yearn for what the Shabbat can be for us, remember just how quickly this Shabbat will pass, and then allow the nefesh yeteira to bring the Shabbat to life for us.

1.  בעל שם טוב שמות פרשת תשא

ו. וביום השביעי שבת וינפש. שמעתי שדקדק הרב האיש האלהים קדוש ר' ישראל הבעש"ט למה אנו אומרים זה בתחילת השבת שבת וינפש כדרוש וי אבדה נפש (ביצה ט"ז. זוהר ח"ב ר"ד ב) די לזה בשעתה במוצאי שבת, וידוע מה שתירץ הוא ז"ל להוסיף לנו אהבה ושמחה משבת קודש, בזכרנו כי אחרי כן תפסוק הנשמה היתירה הגדולה של שבת כאשר האריך במשל ומליצה: (זכרון זאת בהשמטות לפרשת תשא, דברי אמת פרשת מטות)

ז. באמת על ידי השבת יכולין להתחזק להשאיר הארת השבת גם בימי המעשה, כמו שידוע בשם הרב הבעל שם טוב ז"ל על מה שדרשו חז"ל (ביצה ט"ז א) וינפש כיון ששבת וי אבדה נפש, וקשה דזה אין מקומו לכתוב בשבת, ופירש שעל ידי שאדם זוכר זאת שאחר שבת יסתלק ממנו הארה זו, לכן מתדבק בה ביותר: (שפת אמת למרן ז"ל פרשת תשא תרל"ז, ראה דף כ"ח א

ובשם הבעש"ט כתבו כי נכתב זה בשבת, שעל ידי שיודעין זה בשבת כי בחול ניטל זה, משמרין יותר יום שבת, שלא לילך בטל בעת מצוא הנשמה יתירה המסייעת לעבודתו יתברך שמו: (שם פרשת תשא תרל"א)

2. מסכת ביצה דף טז עמוד א

אמר רבי שמעון בן לקיש: נשמה יתירה נותן הקדוש ברוך הוא באדם ערב שבת, ולמוצאי שבת נוטלין אותה הימנו, שנאמר +שמות לא+ שבת וינפש, כיון ששבת ווי אבדה נפש.

3. ליקוטי מוהר"ן תורה לא'

ועקר התהוות הנפש הוא על ידי ההשתוקקות והכסופיו של איש ישראל אחר השם יתברך כל אחד לפי מדרגתו שהוא נכסף ומשתוקק ומתגעגע להגיע אל מדרגה למעלה ממנה, על ידי הכסופין אלו נעשה נפש, כמו שכתוב נכספה וגם כלתה נפשי, הינו מה שאני נכסף וכלה אחר השם יתברך, זה עצמו נעשה נפשי. וזה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, וינפש, כיון ששבת וי אבדה נפש. הינו שבתחילת השבת שצריך לקבל נפש יתרה אנו זוכרים באבדת נפש בחול ואומרים: וינפש, וי אבדה נפש, ומתחילים להתגעגע אחריה, ועל ידי זה בעצמו שאנו מתגעגעים אחר הנפש, מזה בעצמו נתהווה הנפש היתירה.

שיעורים נוספים ניתן למצוא בקטגוריות הבאות: ויקהל
תאריך העלאה:כ״ג באדר א׳ ה׳תשע״ו
03/03/16
צרו איתנו קשר גם באמצעות הוואטצאפ