In the capital city a king inspires awe. In the שדה he creates an opportunity for intimacy. For the Baal Hatanya, Elul and the personal process of awakening and teshuva are that field.

In the original version of the same mashal, the Besht uses a slightly different image. He describes the king not as בשדה but as בדרך. For the Besht, the king is travelling, between destinations. המלך בדרך describes not a planned annual occurrence, but the very nature of the relationship with G-d in exile. A travelling King needs an inn like anyone else, and when he finds one he is grateful even when the accommodations are לא לפי כבודו ביופי ונקיות and the innkeeper  אינו הגון כל כך.

Galut denies us so much of the potential of a religious life. But the Besht understands that just as encountering a king in a wayside inn, alone, without his entourage, creates an exceptional opportunity for a meeting that one could never have in his palace, exile also provides a paradoxical opportunity for intimacy in our encounter with G-d.

In his commentary to the Besht’s teachings, the Toldot Yaakov Yosef describes exile not so much in geographical terms but as a world in which even our religious lives are rushed, and consciousness of G-d is crowded out by distractions and pursuit of pleasures. So often, even during time for kodesh when we are in shul, davening, learning and performing mitzvoth, השכינה בגלות שלא מצאה היונה מנוח לכף רגלה. We wouldn’t notice G-d even if He were right beside us. אין מלך בלא עם, and when we ignore G-d in our lives the shechina too is בגלות.

But precisely because it is rare, a moment of consciousness of G-d’s presence in exile is precious; מיד נעשה כסא לשכינה.

More than any other holiday, Hanuka seems to me to rest within the paradox of intimacy in galut. On the one hand Hanuka celebrates a return from exile, the restoration of the mikdash and return of sovereignty. And at the same time we celebrate it by lighting a candle wherever we happen to be, even if we are deep in galut and far from Jerusalem. The Hannuka candle is both an expression of the yearning for the mikdash, and also a self-contained moment of shared intimacy and closeness to G-d בדרך

May this year give us the opportunity to move beyond galut in our lives. But so long as we are here, may the four remaining candles become a כסא לשכינה, a moment of intimacy with the King בדרך.

    בעל שם טוב בראשית פרשת וישב אות ד

ד. ויאמר את אחי אנכי מבקש וגו'. ובזוה"ק (ח"א קפ"ד א) ר' יהודה פתח מי יתנך כאח לי יונק שדי אמי אמצאך בחוץ אשקך וגו' (שיר השירים ח', א') אמצאך בחוץ גו גלותא דאיהו בארעא אחרא וכו' עיין שם,

המשכיל על דבר ישכיל בדברי זוה"ק הללו מה שנאמר בשם הבעל שם טוב שבגלותינו בחוץ לארץ יש סייעתא להשגת רוח הקודש הגם שאין השכינה שורה וכו', עם כל זה יש סיוע להשגת רוח הקודש, ואפילו אינו הגון כל כך אין מדקדקין עמו כמו בארץ הקדושה, משל למלך כשהוא בדרך ומוכרח ללון במלון ופונדק שאינו לפי כבוד המלך ביופי ונקיות, אין זה בזיון למלך, כיון שהכל יודעין שהמלך הוא בדרך, והבן הדבר: (אגרא דפרקא סימן קמ"ח)

תולדות יעקב יוסף דברים פרשת עקב

ובזה מבואר שזה ששוקל גם במדת הענוה ותופס מדת בינוני חכם יחשב, כי הוא תועלת וחכמה נפלאה בענין עבודת הבורא שלא יהיה נמאס בעיני עצמו, רק יאמר מתי יגיע מעשי למעשי אבות הראשונים (תנדבא"ר פכ"ה), ובפרט בזמן הזה שהשכינה בגלות שלא מצאה היונה מנוח לכף רגלה, כי מיד בהבין אדם מעשיו לשם שמים בכל דרכיו, מיד נעשה כסא להשכינה שתשרה בו, והוא נק' יותר מדורות הראשונים שהי' הרבה צדיקים בעולם, מה שאין כן בדור הזה כי גמר חסיד שיעשה חסד עם קונו, ודאי ראוי לאיש ליאזור כגבר חלציו לגמול חסד עם השכינה, ואז נעשה כסא אל מדת החסד, כמו בדורו של אברהם שלא הי' עזר לשכינה כי אם על ידי אברהם, כך עתה שאין איש שם על לב לעשות עזר וסמך להשכינה בגלות המר הזה כי אם מעוטי דמעוטא, השם נפשו בכפו ודאי נעשה כסא אל השכינה במדת החסד. והש"י יעזרנו לעבדו באמת ובתמים, שיהי' דרוש הזה יוצא ממעשינו להיות נאה דורש ונאה מקיים. וא"כ שפיר סיים הרמב"ם בפסוק פלס מעגל רגליך וכל דרכיך יכונו, והבן.