תורה ברשת
מסיני לאתיופיה ושוב לסיני
הרב מברהטו סולומון
השיעור הועבר ע"י הרב מברהטו סולומון
שיעורים נוספים של המרצה ניתן למצוא כאן

פתיחה

לאחרונה פרסם הרב שרון שלום ספר בשם 'מסיני לאתיופיה – עולמה ההלכתי והרעיוני של יהדות אתיופיה. המחבר מתיימר לכתוב 'שולחן ערוך', כביכול, ליהודי אתיופיה המנסה לפשר ולגשר בין מנהגי העדה שהיו נהוגים באתיופיה לבין המסורת ההלכתית של יהודי העולם, וארץ ישראל בכללם. המחבר מרשה לעצמו 'לפסוק הלכות חדשות' והוא מכוון את דבריו לצעירי העדה הגדלים בארץ. במקרים לא מעטים המחבר מרשה לעצמו לתת היתרי הלכה או מנהגים בניגוד לדעת השולחן ערוך ולפסיקה המקובלת מדור דור.

אפתח את התנגדותי החריפה בדברים מתוך מכתב  שנשלח ע"י מנהיגי העדה בשנת תרס"ט 1908  המיועד ליהודי העולם: "עתה כששמענו את בשורתכם הננו שמחים שמחה גדולה יהדות חבש מלאת תקווה היא מאז באו של מורנו יעקב , נושאים כל היהודים את עיניהם אלכם . אם נקבל ספרים בתי ספר ומורים כדי שיוכלו ילדינו ללמוד , נהיה מרוצים מאוד" (מעבר לנהר כוש[1]).

כמו כן בדבריו של הצדיק הקס יצחק יסק יאסו (ממהראי יסק ) זצ"ל. לדעתי הוא אחד הקסים הגדולים שהיו ליהודי אתיופיה, זכה לחיות ולהיקבר בארץ, בזמנו כתב הקס מכתב ליהודי העולם ובו כתב, בשם העדה, שקהילת יהודי אתיופיה משוועת לקשר עם יהודי העולם, שהקהילה מאד רוצה להיות בקשר הדוק, ורוצה ללמוד הרבה דברים שהקהילה לא יודעת בעקבות הגלות והריחוק. הוא הוסיף שאנחנו רוצים להתחבר למסורת של כלל ישראל.[2]

מדברי  מנהיגי העדה והקס עולה שהם כיוונו את העדה להשתלב באורח חיים היהודי הנהוג בארץ ישראל. מיותר לציין שקס נכבד זה נהג לפי מסורת העדה גם בארץ ישראל, אך יחד עם זה הוא היה פתוח גם למסורת שמצא בארץ ישראל. הוא הנהיג את העדה גם בארץ ביד רמה, והמסר שלו היה חד משמעי; סוף סוף הגענו לארץ ועלינו לנהוג לפי כלל כנסת ישראל, תוך שמירה על מנהגנו אשר אינם מונע חיבורנו לכלל ישראל, ולא להבדל מעדות אחרות  של כנסת ישראל.

כאמור, התנגדותי נובעת למקרא דברים רבים שנכתבו בספר. המסר הכללי של הכותב מיועד לצעירי העדה, ונדמה כאילו הוא מבקש להחזיר אותנו לאתיופיה. ואולי הוא רוצה שהעדה תחיה בארץ ישראל כאלו היא עדיין באתיופיה? 

העדה והתלמוד

בפרק שכותרתו 'בין התלמוד ליהודי אתיופיה', בעמ' 69-74, מנסה הכותב להוכיח שאורח החיים של יהודי אתיופיה הוא ע"פ התלמוד הירושלמי, וקובע שעל יהודי אתיופיה להמשיך לנהוג כך. אינני בקי בירושלמי, ואפילו לא בתלמוד הבבלי, אבל מבירור שעשיתי עם תלמידי חכמים מסתבר שהנחה זו אינה מדויקת בעליל, ומנהגי אתיופיה אינם שאובים כלל מן התלמוד הירושלמי, שלא היה מוכר לנו כלל וכלל,

 

התלמוד הבבלי, אשר המחבר מבקש לפסלו לעניין יהודי אתיופיה, הוא יסוד הפסיקה ההלכתית של כל עדות כנסת ישראל, לאורך כל הדורות מאז חורבן הבית. ואין סיבה להתבדל מקהל ישראל ולאמץ, כביכול, את התלמוד הירושלמי. אגב, אני מסופק מאד האם הקסים יאשרו טענה זו.

לימוד התורה באתיופיה

לימוד התורה באתיופיה היה נחלתם של יחידי סגולה בלבד, וגם הם למדו אך ורק את פשטי הכתובים. המון העם לא הורשה ללמוד מפני קדושת התורה שלא כל אחד יכול להתעסק בה. מושגים כגון "תינוקות של בית רבן", "חדר", "מורי" וכד' לא היו ידועים באתיופיה מאותם טעמים שציינתי. לכן, מבחינה מסוימת, התורה באתיופיה קפאה במקום, עוד מזמן המקרא. התורה לא התפתחה מבחינת עומק כוונות התורה, ולכן יהדות אתיופיה בעצם מאחרת אחרי התפתחות עומק הבנת התורה.

לכן גם הלכה למעשה בענין קיום המצוות אי אפשר לייחס ליהודי אתיופיה בקיאות במסורת התורה ובהעברתה בכתב מדור לדור. מכאן ההבדלים הגדולים בין מנהגי יהדות אתיופיה לשאר יהודי העולם. קיום המצוות בכל העולם היהודי נבע מתוך המשנה, הגמרא, המדרשים, הקבלה וכד' שהיו זרים לנו באתיופיה. מכאן ההבדל הגדול והפער באורח החיים של קיום המצוות. המיפגש של בני העדה עם צורת חיים הלכתית השונה השלימה פרטים רבים שהיו נסתרים מאתנו בשל הניתוק הרב שהיה בין העדה באתיופיה לבין העולם היהודי, בכל שנות הגלות הארוכה.

אמונה באלוקי ישראל ובתורת משה 

למרות אי הבקיאות בהלכה הכתובה אמונתנו באלוקי ישראל ובתורת משה היתה חד משמעתית; יהודי אתיופיה מסרו נפשם  והקריבו את היקר להם כדי להישאר באמונתם. שמירת המצוות באתיופיה, וקיומם הלכה למעשה כפי שהבנו, היו מתוך כוונה טהורה לקיים את מצוות התורה. בארץ נפגשנו עם דרך שונה בקיום המצוות, מפני שלימוד התורה שונה, מעמיק ומתפתח.

ניתן להוכיח זאת ע"י עשרות מאמרים שנכתבו ע"י שליחים אוהבי 'ביתא ישראל' שהגיעו והתרשמו מהעדה. ניתן לקרוא, למשל, בתיאור מסעותיו של יוסף הלוי[3] ('פעמים' 58, הוצאת יד בן צבי. וכן בספר 'מעבר לנהר כוש' בהוצאת משרד הבטחון) איך יהודי אתיופיה צמאים ורוצים לדעת את דת התורה של כלל כנסת ישראל.

מחבר הספר בעצם מדמה את הקהילה שלנו ח"ו לעדת הקראים הארורים, צדוק ובייתוס, אשר הוצאו מכלל ישראל. שמירת המצוות של קהילת  יוצאי אתיופיה התבססה בעיקר על המקרא, ולכן היא דומה לקראים. אמנם יש הבדל גדול; הקראים  לא רצו לקבל את תושבע"פ בכוונה תחילה, מתוך אידיאולוגיה, אך בני העדה האתיופית אינם כך. אלא משום שלא ידעו את כוונת הכתוב לכן שמרו כהבנת המקרא, כפי שמעיד הרדב"ז[4] בשו"ת לפני כ500 שנה (חלק ז' סימן ה'): "אבל אלו הבאים מארץ כוש הם משבט דן בלי ספק. רק מפני שלא היו בינהם חכמים בעלי קבלה תפסו להם פשטי הכתובים, אבל אם היו מלמדים אותם לא היו פוקרים בדברי חז"ל".

אכן הרדב"ז צדק; כאשר זרם העלייה מאתיופיה החל להגיע לארץ בשנות השמונים כל מנהיגי העדה היו נכונים לקבל את מנהגי ארץ ישראל. גם הלכה למעשה הדריכו את העדה להשתלב במסורת המקובלת בארץ; נפתחו בתי כנסת בדגם ארץ ישראלי בתוך מרכזי קליטה ברחבי הארץ, וכולם באו להתפלל. לדוגמא, כיום אין אישה אתיופית המחוברת למסורת ישראל שאינה מדליקה נרות שבת

 

 

למרות שלא הכרנו זאת באתיופיה. כך גם הנחת תפילין, תפילות מתוך סידור והרבה מצוות שבני העדה נוהגים כאן לפי מנהגי ארץ ישראל ,

 

כמו כן כל זקני העדה בבואם לארץ שלחו את ילדיהם למוסדות חינוך דתיים מתוך רצון שיתחנכו שם לשמירת תורה ומצוות. הדור הצעיר כיום ממשיך בדרך זו ואלפים לומדים כיום במוסדות דתיים, מרמת היסודי עד לישיבות גבוהות.

מחבר הספר בעצם מחזיר את העדה לקונפליקטים בין הנהוג בארץ לבין מסורת יהודי אתיופיה. מאז העליה עשתה העדה כברת דרך רבה והתרחקה מקונפליקטים אלו שהם כבר מאחורינו. חלק מהנושאים הנדונים בספר אינם שייכים כלל לדור הצעיר, ורק חלק קטן טרם נפתר. הספר מחזיר את העדה לנקודת התחלה, ומבחינתי גורם עוול בל יתואר לכל העדה כולה, המבקשת בכל נימי נפשה להתחבר שוב לעם ישראל אחרי ניתוק כה ממושך, ואחר צרות ומצוקות שחוותה על בשרה  ,

הדבר מכאיב ביותר כאשר כותב הספר הוא רב בן העדה אשר אמור להיות גורם לחיבור העדה לכלל ישראל, והנה הוא בעצם 'מבקש את רעתה'. אין לי ספק שכוונת המחבר היתה לטובה אבל מבחינתי זה יצא לרעה. על זה מתאים לומר כלשון ריה"ל בכוזרי: "כוונתך רצויה – מעשיך אינם רצויים".

קשיי קליטה

לי נראה שחלק מן ההתנגדות של צעירי העדה לקבל את המימסד הרבני בישראל נובע לא מנאמנות להלכות הקסים ולמנהגי העדה אלא מעין מחאה כלפי קשיי קליטה שונים שהעדה נתקלה בהם בישראל. כוונתי למשל לדרישת הרבנות מבני העדה לערוך גיור לחומרא בשל ספקות כביכול ביהדותה. מנהיגי העדה 'עמדו על הרגלים האחוריות' כדי למנוע כל פקפוק ביהדותה של כל העדה. נושא זה הפך במידה מסויימת לסיבה תת הכרתית להתנגדות להלכות השולחן ערוך.

גם קשיים ברישום נישואין, ובאפלייה במוסדות חינוך וכד' – כל אלו גרמו לדעתי לתחושת 'דווקא', ולא מתוך אידיאולוגיה של דבקות במנהגים עדתיים שונים.

אחדות

לשמחתי כיום, בקרב בני כל העדות, וגם בקרב קהילת יוצאי אתיופיה, הבסיס לשמירת מצוות מעשיות הוא השולחן ערוך. אמנם בפרטי ההלכות יש מחלוקות רבות בקרב עדות ופסיקות שונות, אבל כולן על בסיס של דברי המשנה, התלמוד, הראשונים, הרמב"ם ועוד.

לפליאתי, מחבר הספר 'מסיני לאתיופיה' מציין בהקדמתו, וחוזר ושונה, עד כמה חשובה האחדות בעם. והנה כל זה עומד בניגוד למגמת הספר שבאה בעצם להפריד את העדה מכלל ישראל ולבידולה. תמיהה היא בעיני איך אפשר לאחוז את החבל בשני ראשיו?

בסופו של יום הפסיקות שבספר בעצם מוציאות ח"ו את העדה מכלל ישראל, כמו שאירע לעדת הקראים אשר שמם כמעט ונמחק מקהל עדת בני ישראל בכל ארצות מושבותיהם.

המחבר קורא לבני העדה ללכת לפי מסורת העדה גם כאשר מנהגים אלו סותרים גופי תורה והלכה. רבות הן הדוגמאות לכך בספר. בפועל, כבר מעל 30 שנה קיבלו בני העדה ברובם את ההלכה הנהוגה בארץ כמו יומיים ראש השנה, נרות שבת, חג השבועות בו' בסיון ועוד, ואילו המחבר קורא לחזור למנהג אתיופיה בנושאים אלו, ואחרים. אני קורא לבני העדה להמשיך לשמור את המסורת שאיננה סותרת גדרי הלכה, ויש לנו הרבה מנהגים כאלו.

 

 

 

 

העליה לישראל – כבנין בית המקדש

כיהודים באתיופיה לא זכינו ללמוד שם תורה, מהטעמים האמורים לעיל. גם הלכה למעשה קיימנו רק את אשר ידענו מהכתובים, ללא עומק כוונת התורה .

עלייתנו לארץ, בחסדי ה', חשפה אותנו לעולם התורה הרחב, באופן ישיר ובלתי אמצעי. בכל רובד ניתן לומר שעולמנו הרוחני השתפר לאין שיעור. עולם התורה שמצאנו בארץ ישראל מהווה השלמה נהדרת למה שהבאנו מאתיופיה. מבחינה זו ניתן לומר כי עליית יהודי אתיופיה לארץ שקולה כאילו נבנה בית מקדשנו.  

אי דיוקים

יש לציין שיש בספר אי דיוקים רבים, כולל בתיאור העובדות הלכה למעשה של שמירת המצוות באתיופיה. למשל, בעמוד 109 המחבר מתייחס למצוות התפילין ומספר שסבא שלו היה מניח תפילין. לדעתי זה כנראה לא מדויק. באתיופיה לצערנו נשתכחה כליל מצוות תפילין ולא קיימנו אותה.

בעמוד 107 נאמר שיהודי אתיופיה קיימו מצוות עטיפה בטלית או מצוות לבישתה. לא מיניה ולא מקצתיה; המקורות שעלהם מסתמך הכותב אינם קשורים ליהדות אתיופיה ולא למנהגיה, ואין כאן המקום להרחיב.

סיכום

נראה שהרב שרון נשבה בדעתם של האלה המבקשים לדחות את ההלכה המקובלת בארץ ישראל והלך שבי אחריהם, ומבקש גם למשוך אחריו עדה קדושה זו.  אני  מיצר על כך, וטוב יעשה אם יחזור בו מדבריו אלה, ויבקש עצה  מגדולי ישראל כיצד יש להתמודד עם בעיות שנוצרו בגלות, ולא לנסות להנציח אותם כמו שכתב בחיבורו. וכבר ציינתי שבטוחני כי כוונותיו היו טובות, אך לא די בכך.

אסיים בתפילת בית המדרש

"יהי רצון מלפניך ה' אלוהי, שלא יארע דבר תקלה על ידי, ולא אכשל בדבר הלכה, וישמחו בי חברי, ולא אומר על טמא טהור ולא על טהור טמא, ולא יכשלו חברי בדבר הלכה ואשמח בהם.כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה, גל עיני אביטה נפלאותך מתורתך"

ויתקיים בנו מאמר הגמרא בפסחים פח ע"א אמר רבי יוחנן: גדול קבוץ גליות כיום שנבראו בו שמים וארץ, שנאמר (הושע ב ב) ו"נִקְבְּצוּ בְּנֵי יְהוּדָה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יַחְדָּו וְשָׂמוּ לָהֶם רֹאשׁ אֶחָד".



[1].    חיבור של ד"ר יעקב פייטלוביץ'-מזרחן, חוקר של יהדות אתיופיה ותרבותה, שתרם לבניית הזהות העצמית החדשה של "ביתא ישראל". למד את שפת יהודי אתיופיה

[2].         ממהראי יסק יצחק – גדול הקסים של יהדות טגראי , הגיע לארץ בן הראשונים בשנות השמונים זכה להיקלט בעתלית  לחיות את שאירית חייו בקרית גת בקרב משפחתו.

[3].    בשנת 1868 נשלח על ידי אליאנס לאתיופיה על מנת שיספק מידע על הפלשים. הדו"ח שכתב בנושא היה מוצלח מאוד.וזה היה אחד מהדו"חות החשובים ביותר ליהודי אתיופיה.  .

[4].    רבי דוד בן שלמה אבן זמרא, רדב"ז היה אב בית דין ומנהיגה של יהדות מצרים ומחבר שו"ת הרדב"ז. בו כתב  פסק הלכה משמעותי על יהדותם של יהודי אתיופיה

 

שיעורים נוספים ניתן למצוא בקטגוריות הבאות: כללי
תאריך העלאה:ח׳ בתמוז ה׳תשע״ד
06/07/14
צרו איתנו קשר גם באמצעות הוואטצאפ