תורה ברשת
איך מבקשים סליחה? הסיפור על התפייסותם של רבא ורב יוסף
הרב שלמה קסירר
השיעור הועבר ע"י הרב שלמה קסירר
שיעורים נוספים של המרצה ניתן למצוא כאן


 

 

(עירובין נד ע"א) רָבָא בָּרֵיהּ דְּרָב יוֹסֵף בַּר חָמָא הַוְיָא לֵיהּ מִילְתָא לְרָב יוֹסֵף בַּהְדֵיהּ. כַּד מַטָא מַעְלִי יוֹמָא דְּכִיפּוּרֵי אָמַר: אִיזִיל אִיפַיְיסֵיהּ. אֲזַל אַשְׁכְּחֵיהּ לְשַׁמַּעֵיהּ דְּקָא מַזִיג לֵיהּ כָּסָא. אָמַר לֵיהּ: הַב לִי דְּאִימְזִיג לֵיהּ אַנָא. יְהַב לֵיהּ, מָזַג לֵיהּ. כַּד טַעְמֵיהּ אָמַר: דָּמִי הַאי מְזִיגָא לִמְזִיגָא דְּרָבָא בְרֵיהּ דְּרָב יוֹסֵף בַּר חָמָא. אָמַר לֵיהּ: אֲנָא הֲוָא. אָמַר לֵיהּ: לָא תֵּיתִיב אַכַּרְעָיךְ עַד דִּמְפָרַשְׁתָּ לִי לְהַנֵי קְרָאִי: מַאי דִּכְתִיב…

 

רבא בנו של רב יוסף בר חמא, היה לו דבר לרב יוסף עמו (=רב יוסף הקפיד על רבא). כאשר הגיע ערב יום הכיפורים אמר (רבא): אלך אפייסנו. הלך, מצאו לשמשו כשהו מוזג לו כוס. אמר לו (רבא): תן לי שאמזוג לו אני. נתן לו. מזג לו. כאשר טעמו אמר: דומה מזיגה זו למזיגה של רבא בנו של רב יוסף בר חמא. אמר לו: אני הוא. אמר לו: לא תשב על רגלך עד שתפרש לי את אלו הפסוקים. מהו שכתוב…

 

 

(המשך הסיפור בעברית ולכן לא תרגמתי) (במדבר כא):"וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה וּמִמַּתָּנָה נַחֲלִיאֵל וּמִנַחֲלִיאֵל בָּמוֹת וּמִבָּמוֹת הַגָּיא"? אָמַר לֵיהּ: אִם מֵשִׂים אָדָם אֶת עַצְמוֹ כַּמִדְבָּר הַזֶּה שֶׁהַכֹּל דָּשִׁין בּוֹ תּוֹרָה נִתְּנָה לוֹ בְמַתָּנָה. וְכֵיוָן שֶׁנִתְּנָּה לוֹ בְּמַתָּנָה נַחֲלוֹ אֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: "וּמִמַּתָּנָה נַחֲלִיאֵל". וְכֵיוָן שֶׁנַחֲלוֹ אֵל עוֹלֶה לִגְדוּלָּה שֶׁנֶּאֱמַר: "וּמִנַחֲלִיאֵל בָּמוֹת". וְאִם מֵגִיס דַּעֲתּוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַשְׁפִּילוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וּמִבָּמוֹת הַגָּיא". וְאִם חוֹזֵר בּוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַגְבִּיהוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו מ) "כָּל גֶּיא יִנָּשֵׂא".

רש"י: אמר – רבא, איזיל אפייסיה לרב יוסף. מזוג – במים, רב יוסף סגי נהור הוה, ולא היה רואהו, והכירו בטעם היין שהוא מזגו, לפי שהיה מכיר רב יוסף במזגו של רבא מתחילה, שהיה בקי ליתן מים במדה. כל גיא ינשא – אף על גב דלאו גבי הני קראי כתיב, דרשי ליה דמי שבא לידי גיא, שהושפל – חוזר ומתנשא.

 

הסיפור כאן הובא על פי גרסתו במסכת עירובין, קיימת מקבילה לסיפור זה במסכת נדרים (נה ע"א) ושם אנו למדים גם על הרקע למתיחות: רבא, תלמידו של רב יוסף, שלח אל רבו שאלה בנוגע להיקף התחולה של נדר מסויים, ורב יוסף השיב. כאשר הגיעה התשובה אל רבא, אמר שנקודה זו היתה ברורה לו מלכתחילה, וכוונתו בשאלתו היתה להיבט מורכב יותר. דבריו של רבא הגיעו אל רב יוסף והוא התרעם: וכי מאחר שאין רבא צריך לי, מדוע בכלל שלח אלי שאלה? בנקודה זו נעכרו היחסים בין הרב לבין התלמיד.[1]

 

על פי הרקע המתואר במסכת נדרים, חש רב יוסף שרבא פגע בהיראכיה שבין רב לתלמיד: מסתבר שרב יוסף הרגיש התנשאות מסויימת מצד רבא: האם רבא מתיימר לחשוב שכבר אינו צריך לי?

 

ייתכן שדבריו של רבא אינם נראים בעינינו פוגעניים במיוחד, אולם, כנראה היתה רגישות מיוחדת באותה סיטואציה. דומני שנוכל להבינה טוב יותר אם נזכור את הרגישות המופלגת של רב יוסף, הרב העיוור, שבוודאי סבל רבות בחייו. רגישות זו מופיעה בכמה מקומות בתלמוד, ועליה מעיד לא אחר מאשר רב יוסף עצמו:

 

"תנו רבנן שלשה חייהן אינם חיים הרחמנין והרתחנין ואניני הדעת" ואמר רב יוסף: "כולהו איתנהו בי" (פסחים קיג ע"ב). הברייתא מלמדת ששלושה אנשים, חייהם אינם חיים, מחמת רגישותם היתירה: הרחמנין – שהסימפטיה וההזדהות שלהם עם סבלו של הזולת, שואבת אותם לגמרי, והם חווים את כאבו בצורה קיצונית. הרתחנין – המהירים לכעוס, כנראה מחמת אותה רגישות עצמה. ואניני הדעת – אלו האיסטניסטים, שכל הפרעה קלה יחסית גורמת להם סבל רב. ומייד בסיומה של אותה ברייתא אומר רב יוסף: 'וכולם מצויים בי' – אני רגיש באופן מיוחד.[2] כפי הנראה, זו גם הסיבה לפגיעותו הגדולה של רב יוסף.

 

רבא, התלמיד העדין, הרגיש והפיקח, מבין את הסיבה לקונפליקט, ומתיר אותו באלגנטיות, באופן מקסים ונוגע ללב. הוא יוצא לפייס את רב יוסף בערב יום הכיפורים, היום שבו אנו מבקשים רחמים על עצמנו, מתוודעים לחוסר השלימות שלנו, ולפיכך, יכולים גם להבין ולסלוח לחוסר השלמות של חברינו. רבא נכנס אל הבית, (עדין אינקוגניטו), רואה את השמש מתכוין למזוג כוס לרב יוסף, ומבקש מן השמש להחליפו ולמלא את מקומו לרגע.

 

כדי להבין את המשמעות של מחווה הזו, צריך לזכור ש'מזיגה' בלשון הגמרא איננה רק הרקת נוזל מכלי אל כלי, אלא בעיקר מהילה וערבוב. באותה תקופה היין היה המשקה ששימש שתיה קלה בהזדמנויות רבות, אולם מאחר שהיין כלשעצמו הוא מרוכז וחריף, היו מוהלים אותו במים – ביחסים שונים.[3] היו שמהלו אותו ביחס של רבע יין ושלושה רבעים מים, היו שמהלו ביחס של שליש ושני שליש וכו'. כך שמזיגת היין הביעה יחס של אינטימיות והיכרות עם נהגי השתיה של אותו אדם.[4]

 

כאמור, רבא מבקש מן השמש למלא את מקומו, והוא מוזג את היין בעצמו. כבר כאן אנו רואים את תחילתו של התיקון: רבא מבין שהמתיחות נוצרה בשל הפגימה בהירארכיה, ולפיכך, הוא משיב את המצב לקדמותו – הוא נכנס שוב אל המקום הראוי לו במערכת היחסים שבינו לבין רב יוסף – וממלא את תפקיד התלמיד הכנוע, המשמש את רבו.[5]

 

רב יוסף, שבשל עורוונו עדיין אינו מודע לנוכחותו של רבא לצידו, טועם את היין המזוג. הטעם מזכיר לו את המזיגה הייחודית של רבא: "כַּד טַעְמֵיהּ, אָמַר, דָּמִי הַאי מְזִיגָא לִמְזִיגָא דְּרָבָא בְרֵיהּ דְּרָב יוֹסֵף בַּר חָמָא". כמו הבעל האומר על אשתו: 'היא מכינה לי את הקפה בדיוק כמו שאני אוהב'… [סליחה, סליחה: 'הוא מכין לי את הקפה בדיוק כפי שאני אוהבת'…] חוש הטעם נושא על גביו את הזכרונות, ורב יוסף מתגעגע לתלמידו האהוב משכבר הימים, אהה! כמה היה רוצה להשיב את היחסים שנעכרו לקדמותם!

לא במקרה נזכר רב יוסף ברבא, אילו לא היה רב יוסף הוגה ומהרהר תמיד בנתק הכואב, לא היה זה הזכרון הראשון העולה על לבו תוך כדי שתיית היין. מכאן מסיק רבא שזה הזמן הנכון להתגלות. והוא פונה אל רבו האהוב והרגיש ואומר: אני הוא רבא!

הדברים מתחילים לבוא על תיקונם, אולם רב יוסף, הרגיש כל כך, עדיין מבקש לערוך מבחן קטן, אחרון, עוד רגע אחד של מתח: 'לא תיתיב אכרעיך עד דמפרשת לי'. אני אשאר לשבת, אבל אתה, רבא תשאר עוד רגע קט בעמידה ותפרש לי פסוק. האם זהו עוד ביטוי להפנמת ההירארכיה בין הרב לתלמיד?

 

הפסוק שמבקש רב יוסף לפרש, אינו קשור כלל לפגיעה או להתפייסות. זהו פסוק העוסק בנדודיה של הבאר במדבר. למעשה, כאן רב יוסף מרים את הכדור להנחתה…  זהו מבחן, כמעט מבחן רורשאך: האם רבא ישכיל לפרש את הפסוק (שאינו קשור כלל לעניין שביניהם), באופן אקטואלי ורלבנטי?

 

אכן, גם בכך רבא מצליח, הוא מפרש את הפסוקים כמוסבים על תהליך הצמיחה של תלמיד חכם, על השבר שעלול לפקוד אותו אם יגִיס את דעתו בזחיחות, – בעצם, כל מה שארע לרבא עצמו, אך רבא מוסיף לשרשר עוד פסוק שאותו לא התבקש כלל לפרש: "כָּל גֶּיא יִנָּשֵׂא" – והוא מפרש אותו על התיקון (שלו עצמו): "וְאִם חוֹזֵר בּוֹ – הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַגְבִּיהוֹ" – זוהי תשובתו של רבא, שאותה בוודאי קיבל רב יוסף באהבה וברחמים.

 

נשים לב לנקודה מעניינת: סיפור זה הוא אחד מסיפורי ההתפייסות המושלמים והמוצלחים ביותר בש"ס (לעיתים קרובות מביאה הגמרא דווקא סיפורים של כשלון). אולם, במהלך כל הדיאלוג שלפנינו, רבא אינו מבקש סליחה באופן ישיר, וגם רב יוסף לא הזכיר מילה כזו מה טעמו של דבר? אנסה להציע כיון:

 

איננו יודעים מה התרחש בינו לבין רב יוסף עד אותו ערב יום הכיפורים, האם היו נסיונות פיוס? אולי הדיבורים מיצו את עצמם? אולי כבר הפכו למעמסה וכעת הם דווקא חוסמים את הדרך במקום לפתוח? קשה לדעת, מכל מקום, רבא הפיקח מצא דרך מקסימה, יצירתית לעקוף את המכשול הוורבלי. הוא נוגע בנקודה אחרת – לא מילולית, בחוש הטעם, שהוא בוודאי מפותח מאוד אצל רב יוסף העיוור. המלאכה נעשית באמצעות פריטה על נימים דקים, ברמיזה עדינה, שבוודאי תובן היטב על ידי רב יוסף הרגיש כל כך.

 

רבא השאיר מרווח מאוורר עבור שניהם. ואולי לכן הצליח. הסליחה, מעצם מהותה, היא מחווה וולנטרית, הפורצת את מסגרות החובות והנורמות. לפיכך, הן בקשתה והן ההענות לה צריכות לשמור על אופיה. יש למצוא דרך לבקש אותה בעדינות מופלגת, כמחווה, ואזי, להשאיר בידי הנפגע את הבחירה אם לעשות מצדו מחווה הדדית, רק אז יגיע שני האנשים הכואבים אל עומק של אותנטיות וכנות, שיאפשר את פריחתם המחודשת של היחסים ביניהם.

 

גמר חתימה טובה לבנות נשמת ולכל בית ישראל

 

שלמה



[1] את הסיפור הזה, (בהשוואה לסיפור רב והקצב ביומא דף פז), ביארה יפה בלהה אדמנית, 'שני סיפורי ערב יום הכיפורים, בתוך: 'וביום צום כיפור ייחתמון', קובץ מאמרים על יום הכיפורים, עורך אמנון בזק, הוצאת תבונות תשס"ה, עמ' 385-392. אשתמש בחלק מדבריה ואוסיף גם משלי.              

 

[2] מצאנו בכמה מקומות בתלמוד ביטויים לרגישות זו של רב יוסף. למשל, במסכת סוכה, כט ע"א, נופלים כמה קיסמים מן הסכך אל תוך המאכל, ורב יוסף יוצא מן הסוכה בנימוק שהוא בגדר 'מצטער' (עיי"ש ברש"י). כך גם במסכת בבא בתרא כג ע"א – מבואר שרב יוסף הרגיש סובל יותר מנזקי שכנים מאשר שאר בני אדם.

[3] כדאי לציין את דברי ה'בן יהוידע', שנתינת המים אל תוך היין, רומזת למזיגת החסד (מים) אל תוך הדין (היין האדום). וגם היא ביטוי למעבר מהקפדה לחמלה.

[4] לפי חלק מן המפרשים, זו הסיבה ש'מזיגת הכוס' נאסרה בימי נידותה של האשה, משום שהיא מלאכה של חיבה וקירוב דעת.

[5] ראי את הביטוי 'לכי תשמש לי', בבא קמא כ ע"ב, ואת הקדמתו של ר' שמעון שקאפ ל'שערי ישר'.

 

 

 

שיעורים נוספים ניתן למצוא בקטגוריות הבאות: הימים הנוראים
תאריך העלאה:ז׳ בתשרי ה׳תשע״ד
11/09/13
צרו איתנו קשר גם באמצעות הוואטצאפ