הרב בלידשטיין הוא רב הישוב תקוע, בו התגוררה אורי, והוא ר”מ במדרשת נשמת.
מר זוטרא (אמורא בבלי) היה בביתו של רב אשי, כשהיה אבל. הוא הוסיף בברכת המזון את המילים הבאות – “גודר פרצות בישראל הוא יגדור את הפרצה הזאת בישראל לחיים”. כך מספרת הגמרא במסכת ברכות. יש כאן תפילה, שהקב”ה, שהוא ידוע כ”גודר פרצות בישראל”, כמרפא, כגואל – יגדור את הפרצה שלפנינו, לחיים.
אמנם אני מתקשה להבין כיצד ניתן לגדור את הפרצה שלפנינו, הפרצה של אורי. אני מתקשה אפילו להתבונן בפרצה הזו. אבל סיפור הפרצה הזו נשזר אצלי בסיפור אחר, של גדר אחרת ופרצות אחרות, ובסיפור האחר אני מצליח ליגוע.
כשהגעתי ליישוב פגשתי את הרב גדי, שמתחזק את העירוב ביישוב בהתנדבות כבר שנים. העירוב המאפשר לנו לטלטל חפצים בשבת בשטח היישוב. הרב גדי ערך לי סיור לאורך העירוב. הראה לי את נקודות התורפה, את התוואי שהיה פעם, את ההסתמכות על מדרון הוואדי, ועוד ועוד. ותוך כדי הסיור הוא מתחיל להצביע לי על בתים של אנשים, ומספר לי על אופיו המיוחד של אדם זה, על צרכים מיוחדים של אישה זו, על תולדותיה המופלאות של משפחה אחרת. אני פוגש דאגה ואהבה לאנשים. מבין השורות אני מבין שהעירוב של היישוב הוא לא רק פתרון טכני לאיסור טלטול בשבת, אלא גם הזמנה לראות את כל היישוב כרשות היחיד אחת, כמשפחה אחת מלוכדת ומוגנת. מחובקת.
אני מדלג כמה שנים קדימה. תקוע ה’ מוקמת מחדש. הרב גדי ואני יורדים לשטח לבדוק כיצד ניתן לצרף את תקוע ה’ לעירוב של היישוב. זה ישדרג גם את העירוב של תקוע כולה. הלב מתרונן מהמפגש עם הנוף, עם הטבע, עם האנשים, עם החלוציות, עם החלום. מתכננים תוואי, המועצה הדתית מקימה עירוב עד לנקודה מסויימת, הרב גדי ואני שוברים את הראש איך לסגור את העירוב משם לוואדי. גדי היקר מוסיף עוד קטע של בזנטים אבל זה עדיין לא עובד. הרב גדי, שובה (כיתה ד’) ואני יורדים שוב לשטח, מתרוצצים, סופגים ירוק וגשם וריחות נפלאים. יורדים לוואדי, עולים חזרה, הרב גדי מקשיב למדרון, לכיווניות שלו. אבל אנחנו לא מרוצים. ניפגש שוב ביום שישי לניסיון נוסף.
ביום חמישי אחרי הצהרים אני מתקשר לרב גדי לתאם את העבודה ביום שישי. הוא אומר לי – אולי לא שמעת, אבל אורי, הבת שלי, נעדרת. הקול שלו רועד קלות, שקט עוד יותר מהרגיל, המילים מתכנסות בתוך עצמן, והוא מכונס בתוכן. אני מתחיל לשאול, והוא קוטע אותי ואומר “צוות צח”י יושבים בחמ”ל, כדאי שתחבור אליהם”.
האירוע מתגלגל, מתנפץ, מתפרץ, דורס הכל בדרכו. גדרות ואנשים. דם שפוך זועק, דם הלב זועק, אך דבר לא נשמע, האוזנים נאטמות, יש עבודה לעשות.
איפה שהוא בירכתי התודעה אני מסמן לעצמי שהשבת אין עירוב לתקוע ה’.
ביום שישי אנחנו קוברים את אורי. כל היישוב עומד שם, בחיבוק גדול. כולו רשות היחיד אחת, הבוקעת ועולה עד לשמיים. והפרצה, גם היא בוקעת ועולה עד לשמיים, ופולחת ויורדת עד לתהום. האדמה פרוצה. האדם פרוץ. היישוב כולו בחיבוק, אבל כולו גם פרצה אחת גדולה.
משפחת אנסבכר מתחילה לשבת שבעה, והיישוב מלווה. בקשתם של נעאה, של הרב גדי נשמעת היטב – להתרכז באור של אורי, לדאוג שהאור הזה יימשך בעולם. האהבה, הנתינה, הקשר לטבע, העדינות, הכנות, חוש הצדק, היצירתיות, ועוד ועוד. העולם יתמלא באור ולא ייוותר בו מקום לחושך.
ביום ראשון אני מגייס את הרב דויד פיאלקוף למשימה. אנחנו עולים לנוקדים וצופים משם על תקוע הפצועה. מחפשים רצף במדרון התלול שמולנו, מנסים להחליט לאן אפשר לסגור את העירוב. שוב, האור, הירוק, האוויר והנוף והאדמה הטובה אופפים אותנו. אני רואה את בתי תקוע, מעט מתחתם את מסלולי הטיולים המופלאים. וכן, גם את הפרצות שנפרצו בוואדי, בנינו ובנותינו הנפולים שם. ומתחתם – המדרון התלול, המצוק, עד לערוץ של נחל תקוע. ושוב המבט חוזר למעלה, לבתים, לחיים המיושבים, ומשם לשמים, לשמים, לשמים, עד לב השמים. לשמים הטהורים, שהאור זורם מהם על תקוע, על הוואדי, על העולם. נקום נקמת דם עבדיך השפוך. השקיפה ממעון קדשך מן השמים, וגדור פרצה זו. חבק. חבוש. רפאנו ה’ ונרפא.
ביום שני הרב דויד פיאלקוף, הרב שוקי מאירסון ואני יורדים שוב לתקוע ה’. מודדים שיפועים, מחפשים מקום תלול מספיק כדי שיהווה מחיצה. אבל אני מרגיש כל הזמן שזה לא ישר, זה לא עובד, מתפתלים הלוך ושוב. אנחנו נבוכים. מחליטים לעבור לערוץ הבא. המדרון תלול. עולים איתו ומגיעים למדרגת אבן, מחיצה של ממש, שמלווה את הציר ומובילה אותנו באופן חד וברור, ופשוט, ומאיר, לנקודת הסגירה של העירוב. זה היה שם מאז ומעולם, היה צריך רק להסתכל נכון. לבחור נכון. לחוש את המבנה הפנימי, הנסתר, את הזרימה של קווי הגובה, וללכת איתם. אני מתרגש.
למדנו (מ”ם בפתח, דל”ת בשווא) מעט הלכות עירובין. חיפשנו ומצאנו תוואי, מחיצות ורשות היחיד. גדרנו את הפרצות. ריבונו של עולם, גדור את הפרצה הזו בישראל, לחיים. למדנו (מ”ם בשווא, דל”ת בצירה) את האמנות הפשוטה והישרה והמאירה של הערבות, של החיבוק. אני מרגיש שאורי היתה מוצאת את זה בקלות, ואנחנו עדיין מחפשים.