הספד לרב יהודה הרצל הנקין זצ”ל – הרב דוד ספרלינג

הרב – אתה בני בנים

אנו יתומים

אתה מלא חכמה

ואנו מחוסרי עצה

אהבנו אותך בחיבה יתרה

אוי הרב הוויתך חסרה

לא פסק פיך מלהגות בחכמה

כל מילה שמענו ממך מתוך אהבה

דייקת דיוקים נפלאים בתורה

כל עומק גאונות שאמרת בסברה

הרב – אתה בני בנים

אבל אנו אבלים ויתומים

מורי ורבי הרב יהודה הרצל הנקין הכ”מ היה רב גדול שבגדולים, אחד מגדולי הרבנים בדורנו, ואחד מגדולי הפוסקים בדורנו. אדם רק צריך להסתכל בארבעת הכרכים של ספרי השו”ת שלו בני בנים ולראות את מכתבי ההסכמה והשבח מאת הרב משה פיינשטיין זצ”ל, הרב עובדיה יוסף זצ”ל, הרב אברהם שפירא זצ”ל, הרב מרדכי אליהו זצ”ל, הציץ אליעזר זצ”ל, הרב משאש זצ”ל והרב קוליץ זצ”ל, כדי לקבל תחושה של קומתו וגדולתו.

 באופן אישי ראיתי מכתבים לרב הנקין מהרבי מלובביץ’, הרב שלמה זלמן אוירבך, הרב חיים דוד הלוי וכל רבני הדור ההוא. הוא כותב להם והם מגיבים, ולא חוסכים בדיו על שבח גדולתו בתורה ויראת שמים בפסיקה. כיאה לכך, בני בנים מצוטט בשו”תים וספרי הלכה רבים ברחבי העולם התורני.

הרב הנקין היה תלמיד חכם מדרגה ראשונה. העולם הציוני-דתי בישראל אינו חסר רבנים, אך אולי חסר פוסקים, והוא היה אחד הפוסקים הגדולים ביותר שלו בעידן המודרני.

הרב הנקין רכש את גדולתו באמצעות עמל רב ומאמץ. למרות שהיה נכדו של סבו המהולל, הרב יוסף אליהו הנקין זצ”ל, שממנו ירש ללא ספק חלק נכבד מגדולתו, הוא עבד קשה מאוד לפתח את לימודו ולממש את מלוא הפוטנציאל של כישרונותיו.

אביו היה מאוד מעורב בחינוך יהודי, אך לא היה רב. לכן, למרות שושלתו, הרב הנקין לא גדל בבית שהיה שונה מהותית מבתים אורתודוקסים- מודרניים אמריקאיים אחרים באותה תקופה. הוא למד בישיבת פלטבוש, שהיה בית ספר רגיל אורתודוקסי מודרני מעורב.

פעם הוא אמר לי שכאשר הוא היה בפלטבוש, הוא החליט ללמוד מסכת שלמה מהתלמוד. אינני זוכר איזו מסכת, אולי יבמות, אבל זו היתה אחת המסכתות המאתגרות יותר. באותם הימים, לא היו עזרים ללימוד גמרא. לא היה שוטנשטיין או שטיינזלץ או אינטרנט. הוא התחיל ללמוד, והוא שאל את אחד המורים שלו שאלה. כשהמורה שלו הבין שהתלמיד שלו מנסה ללמוד מסכת שלמה בעצמו, הוא ניסה במהירות למתן את ההתלהבות שלו ואמר, “אין סיכוי שתוכל לסיים מסכת שלמה לבד. אין שום סיכוי.” באותה נקודה בסיפור, הרב הנקין חייך אליי ואמר, “שום דבר לא עודד אותי להתאמץ ללמוד לבד יותר ממילים אלו.” מיותר לציין שהוא למד את המסכת ושלט בה היטב.

לאחר שסיים את התיכון, הוא למד שנה אחת בישיבת כרם דיבנה. שמעתי מאדם שלמד עימו שם שהרב הנקין תמיד היה הראשון להגיע לבית המדרש והאחרון לעזוב בלילה. כששמע זאת הרב הנקין, הוא הגיב בצניעותו האופיינית: “בכל הישיבה היו אז רק סטנדרים. והיה רק שולחן אחד. אני רציתי לרשום הערות, אז הייתי צריך להגיע מוקדם כדי לתפוס את השולחן.” בנוסף, שמעתי שהוא היה ידוע שם בכך שהיה שקוע בגמרא או באחד מספרי הראשונים לאורך כל השירה והריקודים של תפילת קבלת שבת. בשנים מאוחרות יותר, מאז שהכרתי אותו, תמיד היה בידו אחד מספרי הראשונים, הוא היה לומד בהתמדה בזמן ההפסקות בבית הכנסת, ואפילו תוך כדי השתתפות בהקפות בשמחת תורה.

דוגמאות אלו המתארות את היקף המאמץ שעשה הרב הנקין להתמסר לתורה, והסיפור מהתיכון בפלטבוש בפרט, מזכירים סיפור שסופר על הרב יוסף אליהו הנקין זצ”ל. כנער שעזב את הבית ומצא את עצמו ממתין במשך שנה עד שהצליח להתקבל לישיבה. הוא נאבק באותה שנה ולמד את מסכת עירובין יותר מארבעים פעם.

הרב הנקין היה אומר שלא ניתן להזכיר את סבו ואת עצמו באותה נשימה. אך הוא גם היה מודה שיש קווי דמיון בין דרכי החשיבה שלו ושל סבו. באהבתו ומסירותו לתורה, ובמאמץ מרוכז לקנות תורה ולהפוך לתלמיד חכם, הוא היה ההשתקפות של סבו הנערץ.

כפי שהזכירה הרבנית הנקין (שתחי’ לאוי”ט) בהספד שלה, הרב הנקין היה בעיצומו של תואר שני באוניברסיטת קולומביה, כאשר לפתע הגיע לתובנה ש”סבו לא יהיה כאן לנצח”. בין לילה, הוא ארז את מזוודותיו ושכר דירה באותה קומה של סבו, בניו יורק. הם ישבו יחד ולמדו בחברותא יומם ולילה במשך חמש שנים. מאוחר יותר, הרב הנקין סיים את התואר מהצד.

בשלב זה, הרב הנקין הקדיש את חייו במלואם להפוך להיות תלמיד חכם – וזה מה שהוא הפך להיות. העובדה שהרב הנקין למד עם סבו גרמה לכך שהוא לא היה מחויב ללמוד בסגנון של ישיבה מסוימת. זה נתן לו את היכולת להיות יצירתי לחלוטין בחשיבה שלו, לא מקובע בדרך ספציפית לניתוח סוגיות או כבול על ידי דעות קדומות. הוא לא היה מחויב לקהילה אחת מסוימת, וכך הצליח לגשת לכל נושא בשאלה אחת בלבד – “מהי האמת התורנית המוחלטת?”

הקשר האישי שלי עם הרב הנקין החל כשעברנו לאזור קריית משה. אשתי הייתה בהריון עם בנינו הראשון, והיינו בקורס הכנה ללידה. הרגשתי לא בנוח עם הצורה שבה הקורס התנהל, אז הלכתי ושאלתי רב חשוב מה דעתו בעניין. הרב הזה אמר, “אתה חושב שהחפץ חיים הלך לקורס כזה? אתה חושב שסבתא שלך הלכה לקורס כזה? אתה צריך פשוט להישאר מחוץ לחדר הלידה ולהגיד תהילים והכל יהיה בסדר.”

התשובה הזו נכונה לקהילה של אותו רב, אבל עדיין הרגשתי שמשהו חסר. באותה תקופה הייתי אוכל ארוחת צהריים בספרייה של הישיבה בה למדתי ובכל יום מוריד ספר אחר מהמדף ומעיין בו. כמה ימים לאחר קבלת התשובה, פתחתי במקרה את הכרך הראשון של בני בנים. הייתה שם תשובה על נוכחות הבעל בחדר הלידה – תשובה שהפגינה הבנה של עקרונות הלידה הטבעית ושל הרצון של האישה שבעלה יהיה נוכח בסיטואציה. תגובה שהבינה את הדור שלי.

התשובה הבהירה לי הרבה מהנושאים, ויותר מכך ידעתי שמצאתי לי רב. הסתכלתי על שם הכותב, וראיתי ששם המשפחה זהה למשפחה של המורה של אשתי, הרבנית הנקין, שלימדה באותה עת שיעור חומש בשכונה. בדקתי את הכתובת שלו כדי לוודא וניגשתי לקנות את הספר.

כעבור זמן מה, ראיתי את הרב בבית הכנסת, ואזרתי אומץ לשאול אם אוכל ללמוד איתו. הוא אמר שלא. חיכיתי שבועיים ושאלתי אותו שוב. שוב ושוב, הוא אמר שלא. אבל התמדתי, ובסופו של דבר הוא הסכים שאבוא ללמוד איתו ביום חמישי בערב. הגעתי בשעה עשר בלילה באותו יום חמישי והמשכתי ללמוד איתו בכל יום חמישי בערב במשך כשלושים שנה, עד שבריאותו של הרב לא אפשרה זאת.

פעם אחת נכנסתי לחדר לימוד שלו וראיתי שהשולחן מלא בספרים. חייכתי ושאלתי: “האם הרב באמצע משהו?” הוא ענה, “אני תמיד באמצע משהו.” והוא באמת כך תמיד היה. הוא תמיד היה באמצע סוגיה. הוא מתאר זאת במבוא לכרך השלישי של בני בנים:

“כשאני עסוק בתשובה אני מהרהר בה בחלום ובהקיץ בלכתי בדרך ובשכבי ובקומי, וקם באמצע הסעודה ויורד מעל מטתי בלילה לעיין שוב בספרים או לרשום איזה רעיון, כי היא כאש עצור בעצמותי”.

וזה היה הרב. הלימוד בער בעצמותיו. פעם, לפני שנים רבות, הוא חלה מאוד במהלך טיול בחול המועד. כששכב בבית חולים, מרחף בין העולם הזה לעולם הבא, שפתיו נעו והוא התחיל למלמל. כשהרבנית הפנתה את אוזנה לשמוע את דבריו של הרב, שמעה אותו אומר, “אבל אם זה פחות משלושה טפחים, זה מותר …” מבלי לדעת בעצמו, אפילו אז הוא היה באמצע סוגיה.

איך הוא למד? גדולתו בתורה הייתה שהוא היה מתעמק בהבנה בעצמו מה הגמרא והראשונים אומרים – לא רק להסתמך על האופן בו אחרים הבינו אותם. גם לא אם האחרים האלו היו הש”ך או הט”ז.

הוא היה עובר על עשרות ראשונים בכל סוגיה אליה הוא פנה. בספריה שלו היו לו עותקים של ראשונים שרוב האנשים לעולם לא רואים, והוא היה לומד בהם, אחד אחרי השני. ואז היה משווה בין הבדלים דקים בשפה: מילת יחס לפני מילה, צורת רבים לעומת יחיד, אופן בניית המשפט. סדר הבאת  הטענות. מתוך דיוק בהבחנות העדינות הללו, הוא היה מגלה הבנות חדשות של הגמרא והראשונים. הוא לא פחד להסביר משהו בצורה שונה מזו של האחרונים, באופן שאף אחד אחר לא הציע לפני כן.

פעם הוא אמר לי שהוא לא מרוצה מהדרך שבה אנשים בדרך כלל לומדים בישיבה. הוא הרגיש שעליהם ללמוד ראשונים ביתר דיוק, שילמדו רוחב גדול יותר של תורה וכי עליהם ללמוד יותר הלכה. אבל הוא עדיין חשב שיש ערך למסגרת של הלימוד שמציעה הישיבה.

לצד כל היצירתיות ההיא, הרב הנקין אמר לי פעמים רבות שתפקידו של פוסק הוא להיות מסוגל ליצור את הקשר הנכון בין ההלכה למציאות. הוא שאף לוודא כי ניתן ליישם נכון את חשיבתו ואת תורתו. ברבות מתשובותיו הוא היה מציג גישה חדשה לגמרי, אך מסיים באזהרה כי יש ליישם את המסקנות בזהירות ולא בכל מצב, ורק אם סמכויות הלכתיות אחרות מסכימות.

לרב הנקין היה עומק רב בהבנה. כשהספיד את סבו, הוא ציטט את הדיון בגמרא (סנהדרין כח, ב): “ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם. וכי תעלה על דעתך שאדם הולך אצל שופט שלא היה בימיו?” הגמרא עונה מה שהיא עונה. אך הרב הנקין אמר בהתייחס לסבו כי משמעות הגמרא היא שאדם צריך ללכת לשופטים – לרבנים – שחיים את הדור ומבינים אותו.

וזה היה נכון לגבי הרב הנקין. הייתה לו הבנה ברורה ועמוקה של המציאות. הוא היה זהיר מאוד במילותיו, שקט מאוד, עם שליטה מוחלטת על כל מה שהוציא מפיו. כשהביע את עצמו, זה היה לאחר שחשב ברצינות והבין את עומק המצב.

פעם אחת כתב תשובה הלכתית ארוכה נגד הריגת מחבל כפות באזיקים, לאחר שמקרה כזה התרחש בישראל. המאמר נדחה על ידי כתב עת הלכתי חשוב ביותר. הם אמרו שהם לא רוצים להדפיס אותו, כי זה יגרום לסערה ולא צריך לכתוב על דברים כאלו. הרב הנקין אמר, “לא, אתם חייבים להדפיס את זה, כי אחרת עוד מקרים כאלו יקרו.” בסוף הם לא פרסמו. למרבה הצער, עוד מקרים כאלו אכן קרו. הרב הנקין היה נסער מכך שלא הקשיבו לו  וסירבו לפרסם דברים חשובים אלו.

מצד שני, היו דברים שהרב הנקין העלה שהקשיבו להם וגם מומשו. הוא ראה את הצורך בלימוד תורה לנשים ולספק כתובת נשית בשאלות בעניין טהרת המשפחה. הוא היה שותף ביוזמה של יועצות הלכה ועשה זאת ללא ויכוח ובלי לנסות ליצור רעש, אלא מתוך רצון לעזור לנשות עם ישראל לשמור על ההלכה. היכולת לראות איזה פסק היה נחוץ ולהביא אותו באופן שישנה את המציאות לטובה הייתה אחד הנכסים הגדולים ביותר שלו.

לא רק דבריו, אלא מעשיו של הרב הנקין היו מחושבים היטב. הוא היה מנותק לחלוטין מהחיצוניות. במקום זאת הוא התמקד בערך הפנימי של תורה ומעשים טובים. פעם שאלתי אותו במה צריך להיות אדם מעורב בשנות לימוד התורה. חשבתי אם צריך ללכת להפגנות או לעשות משהו אחר עבור כלל ישראל. ראשית הוא הגיב, “כלום. כשאדם נמצא בישיבה, הוא פשוט צריך ללמוד תורה.” ואז הוא עצר לרגע ואמר, “פרט למעשים טובים. אדם לעולם לא יכול להפסיק לעשות חסד, אפילו לא כשהוא לומד תורה.”

הוא עצמו חי חיי חסד. לעיתים ראיתי את השולחן שלו מלא בצ’קים וכסף שהוא אסף וחילק לעמותות שונות. חוויתי גם את החסד שלו ברמה האישית. פעם אחת, עברתי ניתוח בין ראש השנה ליום הכיפורים, ונאלצתי לשכב במיטה ולשתות בשיעורים בצום. כשנכנס היום הקדוש, הבית, כמו גם ירושלים כולה, עטה את הדממה והקדושה של ליל יום כיפור, הייתי בבית לבד, לא יכולתי להתפלל או להגיע לבית הכנסת. ואז נשמעה דפיקה בדלת, קראתי בחולשה שאפשר להיכנס. בפתח עמד הרב, לבוש בקיטל ובטלית שלו והתיישב ליד המיטה שלי. המום, אמרתי “אבל, הרב, זה כל נדרי – הרב יחמיץ את כל נדרי” והרב ענה, “כן, רק כל נדרי… אגיע לבית הכנסת לתפילת ערבית.” הוא שלף כוסית מכיסו ואמר, “הנה, זה גודל השיעורים שאתה צריך לשתות במהלך הצום”.

בפרשת ציצית כתוב “וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה’ ועשיתם אותם” (במדבר ל”ט). הרב הנקין אמר לי שבגלל ש”וראיתם אותו” נכתב בלשון יחיד, המצווה היא להסתכל על פינה אחת של הציצית, ובמשך שנים בכוונה הוא היה משאיר רק כנף אחת מהציצית שלו בחוץ. לדעתי פסוק זה מתאר אותו ואת ייחודו. “וראיתם אותו” – הייתי רואה בו תלמיד חכם יוצא מן הכלל. “וזכרתם את כל מצוות ה'” – הראיה אותו יכלה להזכיר לכולנו את כל המצוות ואת כל התורה שהוא הלך איתה ושמר ואהב ורצה להביא לידי מימוש. “ועשיתם אותם” – וכך נלמד ונעשה זאת גם אנו.

יהי רצון שתורתו תמשיך להיות ברכה לכל עם ישראל.

*עיבוד מהספד הרב ספרלינג בהלווייתו של הרב הנקין זצ”ל בהר המנוחות, ט’ בטבת התשע”א.


הרב דוד ספרלינג הוא ראש בית מדרש בנשמת. למד בישיבת מכון מאיר, ולאחר מכן במשך למעלה מעשור בישיבת עטרת כהנים בראשותו של הרב שלמה אבינר. הרב ספרלינג קיבל הסמכה לרבנות מהרבנות הראשית לישראל וכן מהרב יהודה הנקין. הרב ספרלינג מלמד בנשמת שנים רבות וכן לימד בישיבת מכון מאיר. הוא פרסם מגוון רחב של מאמרים הלכתיים בכתבי עת ובאינטרנט. הרב ספרלינג מתגורר בירושלים עם אשתו וילדיו.  

צרו איתנו קשר גם באמצעות הוואטצאפ